#יזםהשבוע פוסט מספר 7 – הלך הכסף… או שלא… בשנת 2013 רכשתי דירה ברמת גן. הסיפ…
פוסט מספר 7 – הלך הכסף… או שלא…
בשנת 2013 רכשתי דירה ברמת גן. הסיפור פה הוא לא על הרכישה, לא על ההשכרה וגם לא על האקזיט והרווחים. הסיפור פה מתחיל ומסתיים בסיוט שתמיד חששתי ממנו – הבנקים.
עד לאותה נקודה הכל הלך חלק. קניתי נכסים, ביקשתי הלוואות, תמיד אישרו לי כל מה שביקשתי ותמיד הכסף עבר בזמן.
שום דבר לא השתנה בעסקה הזאת. או שכן…
כרגיל לפני חתימה על חוזה המכר, ביקשתי אישור עקרוני מהבנק וקיבלתי.
בדיעבד כשאני מסתכל אחורנית בזמן אני מבין שחרגתי מהכללים שהצבתי לעצמי בכל מה שקשור למימון:
1. שלא כמנהגי הלכתי לבנק דיסקונט (אני עובד בדרך כלל עם בנק לאומי ומזרחי טפחות).
2. שלא כמנהגי התעצלתי והלכתי לסניף ליד המשרדים שלי בזמנו (מתחם הבורסה ברמת גן) מבלי לבדוק באיזה סניף יש לחץ למכור כסף (כן יש כזה דבר).
העסקה הייתה מאוד מורכבת מהרבה מאוד סיבות ולכן תנאי התשלום כפי שנקבעו בחוזה המכר התפרסו על פני כמעט חצי שנה.
שבוע לפני קבלת התשלום מהבנק, שהיווה את התשלום הסופי בעסקה, קיבלתי שיחת טלפון. בצד השני הייתה הפקידה מהבנק. היא התחילה למלמל ולשאול אותי שאלות מאוד מוזרות וחשודות בקול רועד. לכל השאלות האלה היו להם תשובות מגובות במסמכים ולכן לא הבנתי את פשר השיחה.
בשלב מסוים במהלך השיחה פשוט שאלתי אותה ישירות אם יש בעיה בקבלת הכסף והיא ענתה לי שאין לי אישור לקבל את הכסף.
שוק מוחלט, הלם טוטאלי, אני זוכר שפשוט ניתקתי לה בפרצוף אחרי שכנראה צרחתי עליה או שלא (לא זוכר יש לי בלאק אאוט). במשך שתי דקות עברו לי זרמים במוח. קפאתי. לא מאחל את ההרגשה הזאת לאף אחד. הרגשה של חוסר אונים מלווה בפחד וחשש גדול.
מה אני עושה עכשיו? בעוד שבוע אני אמור להעביר 800,000 ₪ למוכרים שלא סובלים אותי ורק ממתינים לטעות שלי בשביל להפר את החוזה ולגבות את הקנס שעמד על 15%. בדרך כלל הקנס הנהוג הוא 10%. במקרה הספציפי הזה המוכרים דרשו 15% ולא הייתה לי בעיה להסכים (כמובן אחרי מלחמה מדומה) ולקבל את מה שאני רוצה בדברים אחרים. עכשיו זה היה בעוכרי.
אחרי שתי דקות התקשרתי למיכל, אשתי. תמיד כשיש בעיה אני מדבר איתה ומשקף לה אותה, זה עוזר לי לפרוק ותמיד היא נשארת רגועה ומרגיעה אותי, מה שנותן לי אפשרות לסדר את המחשבות. בנוסף יש לה תמיד עצות מעולות.
הפעם זאת לא היתה עצה. פשוט תוך כדי שיחה איתה, נזכרתי במשהו שולי לגמרי שהיא סיפרה לי שבוע לפני. במהלך פגישה שלה בחברת א. דורי, ניגש אליה בחור בשם דודי והציג את עצמו כבכיר בבנק מזרחי טפחות. הוא נתן לה כרטיס ביקור וביקש ממנה שתעביר לו לקוחות שצריכים משכנתא.
אני מודה שאין מצב שהייתי נזכר בסיפור הזה לולא המקרה. אני גם זוכר שאמרתי לה אחרי שסיפרה לי שזה לא מעניין כי יש לנו כבר את האנשים שלנו בבנק מזרחי.
וככה פתאום, סיפור שולי על בחור שלעולם לא האמנתי שאפגוש הפך לקריטי. מיד שאלתי אותה עם הכרטיס ביקור שלו עדין אצלה. היא ענתה שכן (מזל גדול כי בדרך כלל אנחנו זורקים כאלה דברים).
מיד התקשרתי אליו. הצגתי את עצמי. הוא זכר את מיכל לטובה. אמרתי לו שאני בצרה צרורה ואם הוא מציל אותי אני מעביר אליו את כל המשכנתאות שיש לי.
תוך שלושה ימים לא רק שהכסף היה אצלי, קיבלתי מימון של 75% במקום 70% שנתנו לי דיסקונט ו – 10 שנים גרייס (תשלום חודשי מופחת רק של הריבית ללא הקרן) במקום שנתיים שנתנו לי דיסקונט. גם הריבית הייתה טובה יותר, כלומר גם קיבלתי הכל ואף יותר וגם בתנאים הרבה יותר טובים.
כל התהפוכות האלה לקחו 10 דקות, במהלכן מה שקורה אצלי מבפנים בעשר הדקות האלה לא קורה אצל רוב האנשים חיים שלמים. 2 דקות הלם מוחלט, 3 דקות שיחה עם מיכל ו – 5 דקות שיחה עם דודי שחזר אליי אחרי שעה עם תשובה ואישור (כמובן אחרי ששלחתי לו במייל את כל המסמכים הדרושים).
העברתי את התשלום והשלמתי את העסקה.
בהמשך העברתי לו אליו את כל המשכנתאות כפי שהבטחתי, קיבלתי תנאים משופרים בכולן ככה שהרווחתי פעמיים.
הסיפור המשעשע קורה דווקא חודשיים אחרי שהכל מסתיים. בוקר אחד אני מקבל שיחה. בצד השני אותה פקידה מבנק דיסקונט שאומרת לי בהתלהבות שאישרו לי את ההלוואה.
הסברתי לה שכבר סגרתי עם בנק אחר מזמן (לא ברור מה עבר לה בראש כי עברו חודשיים ובשיחה הקודמת היא ידעה שאני צריך את הכסף עוד שבוע).
שאלתי אותה מה השתנה.
אני מודה שהתשובה שלה הדהימה אותי.
היא אמרה לי שהם מצאו את המסמך שמאשר את המשכורת שלי (מסמך שחתום ע"י רואה החשבון שלי בגלל שאני שכיר בעל שליטה).
לא ידעתי בכלל שהם איבדו אותו, היא מעולם לא ציינה את זה שכן אם הייתה מציינת הבעיה הייתה נפתרת באותו הרגע כי היה לי עותק סרוק של המסמך.
קישור לפוסט המקורי בפייסבוק – עובד במחשב שולחני (לצפייה בפוסט יש להיות חברים שאושרו לפורום)
כל פוסט בצבע ! גדול !
מעורר השראה לראות איך אתה מיישם את המשפט “בקושי חבויה הזדמנות”. תודה