#יזםהשבוע שירה בן-דרור אשר #פוסט2
אולי אני לא יכולה,
אולי אין לי את מה שצריך…
אולי מכרו לי לוקש?
ככה הרגשתי אחרי ששוב ושוב ושוב ירדתי לחוזה
ובאינספקשן גיליתי
שהמספרים לא נכונים,
שהביאו לי comps מהשכונה ליד,
שהמציאו לי rent מהחלל,
שהמתווך שאמר לי שהנכס rentable כנראה היה הומלס אם אלה הסטנדרטים שלו,
שהכסף שחשבתי שיש לי.. מממ… בעצם אין לי(?)
שהשותפה החליטה שבעצם שמה את הכסף במשהו אחר,
שההלוואה בסוף לא אושרה, למרות שהפקידה החמודה אמרה שזה נראה לה ממש טוב,
שהמשקיעים שאמרו שהם בעניין פתאום חטפו רגליים קרות,
או whatever
אני זוכרת עצמי מגיעה לרוברט שמין בעיניים טרוטות,
אנרגיה נמוכה, גמורה מעייפות.
חודשים שאני קמה ב 6:30 לילדים, ממשיכה לתיקתוק של היום והאימונים (משרה 1),
ומ 21 מתחילה משרה 2 (או משרה 3, אם נחשיב את הילדים אחה״צ),
עולה לקו מול ארה״ב ומריצה טלפונים.
בחצות בערך דופקת ארוחה טובה. מה לעשות, הצבא צועד על קיבתו חחח
ב 1 נגמזת מעייפות ונכנסת למיטה
אלא שעד אז אני כבר בהיפר מטורף ולא נרדמת לפני 2:30.
ב 6:30 קמה לילדים וחוזר חלילה.
אז אני מדברת עם רוברט:
״סיריוסלי, רוברט, ווט דה אף?? אמרת שזה קל!!!! מה קל, מה??״
[מי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק הטיפוס המקלל,
ומי שמכיר אותי ממש טוב יודע שאני מקללת רק
כשאני במצב של חוסר אונים ו/או תיסכול קיצוניים,
(נניח כשאני מורידה שיערות מהרגליים),
אז זה היה מקרה קיצון כזה! שכבר יצאה לי ה f word.
רק אניח כאן שהוכח מחקרית שלקלל מוסיף עמידות, נחישות והתמדה במצבי לחץ].
רוברט המתוק צחק ואמר לי:
״את נראית לי עייפה. קחי הפסקה.״
מה??? דברת אלי??? על מה אתה מדבר?
אני על 200 קמ״ש. אם אני עוצרת עכשיו אני עפה לקיבינימט.
חשבתי לעצמי והבאתי לו מבט תוהה.
״קחי לך הפסקה של חודש״.
טוב, הבן אדם הזוי, אני חושבת לעצמי.
איך, איך אני אקח הפסקה.
אם אני אקח הפסקה כלום לא יקרה.
כלום לא קורה כשאני באטרף על ערימות פעולות כל יום,
אז בלעדיהן? מה בדיוק יקרה?
פחחחח… לא עושה הפסקה. בחיים.
כעבור יומיים:
טוב, הבחור מנוסה, חכם וטוב לב, אולי אשקול…
כעבור עוד יומיים:
וואללה… כיף בהפסקה! כל כך כיף לי, יש מצב שאני לא חוזרת לנדל״ן בארה״ב.
כעבור 3 שבועות:
הלו? כן, זאת שירה. ההצעה התקבלה?
והעסקה נסגרה בקלות בלתי נסבלת.
הקלישאה הזו של לשחרר
לפעמים היא ממש מופרכת, מעצבנת,
ומזכירה לי את אדיר מילר בפרק ״רמזור״, כשהפרוקטולוג אומר לו: ״שחרר שחרר״…
אבל לפעמים, מה אגיד,
היא פשוט נכונה, מדויקת והכי חשוב – עובדת.
אז הבטחתי לגעת בסיבות של ׳למה זה לא נסגר׳.
בתוך ״זה״ אפשר לשים ׳עסקת נדל״ן בארה״ב׳ או כל דבר אחר.
ושיחרור הוא אספקט של אחת מהן.
אשתדל לגעת בכמה נקודות מרכזיות בעיניי:
1. הרצון
א. רצון חזק הוא חשוב מאין כמוהו כדי להשיג ולהגשים.
הכרחי שנבין היטב מה אנחנו רוצים.
תהליך איבחון צרכים. לאן אני מכוון את האנרגיה.
קורה לא פעם שאנחנו רוצים שני דברים שמתנגשים אחד בשני
ואז אנחנו בתקיעות.
קורה שאחד מהם מופעל מתוך תת המודע שלנו,
ובלי תהליך התבוננות פנימי בכלל לא נדע שהוא שם ועוצר מבעדינו להתקדם.
רצון לא שלם יכול לנבוע גם כתוצאה מפחד מסוים סביב התגשמות הרצון.
גם פה הפחד לפעמים אפילו לא מודע.
שימו לב, האם הרצון שלי הוא מאה? לייזר?
או שאולי אני פוזל לאלטרנטיבות לפעמים? אולי אני קצת מפחד?
ב. כמה אני רוצה? לפעמים אני כל כך רוצה,
שאני כבר רוצה יותר מדי. האחיזה הזו ברצון שלי חונקת את הספייס,
למשהו לקרות.
כשאני אוחזת חזק מדי ולא מוכנה לשחרר את התוצאה,
אני לא מאפשרת מקום ליקום לעשות את החלק שלו.
2. להיות ראוי – שיחה פנימית בינינו לבין עצמינו,
שמושתתת על מערכת האמונות שלנו.
רובנו, שלא באשמתנו, וגם לא באשמת הורינו,
גדלנו תוך חוויה של אני צריכה לעשות משהו או להיות משהו על מנת שאהיה ראויה
להערכה, לאהבה, לתשומת לב, לא משנה למה – וזה נחקק,
ומוכל בחיינו הבוגרים באופן שגוי, ב abuse, על הצלחה, למשל.
כאילו משהו צריך לקרות כדי שאני אהיה ראויה להצלחה הזו.
למשל, צריך לעבור זמן מסוים כדי שזה יקרה,
או אני צריכה להתאמץ הרבה כדי שזה יתגשם, ״להזיע״.
יש אנשים שלא מסוגלים לתפוס את המהירות שבה דברים אשכרה יכולים לקרות,
או את הקלות.
ו-וואלה כל מה שצריך לפעמים,
זה פשוט להיות מוכן לקבל את הטוב.
מכירים את: ״למה מגיע לי כל הטוב הזה?״ (קרן מור, פרסומת לבנק לאומי)
אנחנו רוצים להכין כלי מספיק גדול,
שיוכל להכיל את המתנה הזאת ולקבל אותה.
תרגיל שנתתי פעם למתאמן שלי והוא ממש אהב (תודה על הפידבק נאור):
צאו החוצה ועמדו תחת השמים.
תפרשו שתי ידיים למעלה
וצרו צורה של וי, כמו משפך (לא שיווקי הפעם 
פשוט משפך לאור הזה של השפע, שיכנס פנימה.
עצמו עיניים.
(למתקדמים: בזמן שעיניכם עדיין עצומות, הביטו מעלה לכיוון המצח.
זה יאט את גלי המוח שלכם, כך שיוכל לקבל יותר).
קחו נשימה עמוקה או שתיים,
ודמיינו את התוצאה הסופית של מה שאתם רוצים להשיג.
ראו אותה כמו סרט שמוקרן לכם,
הרשו לגוף שלכם לחוש את התחושות הפיזיות של ההתרגשות הטובה,
תנו ללב להרגיש את רגשות השמחה, הסיפוק, הוקרת התודה.
אתם מוזמנים להביא איזו צעקה לעולם: יש!!! כן!!!
ומרגע שאתם שם, ב zone, וראיתם את זה קורה,
אתם לוקחים עוד נשימה עמוקה או שתיים
ופוקחים את העיניים,
כשמאותו רגע אתם מתנהלים בעולם כאילו זה כבר קרה.
אם אתם שואלים את עצמכם ״רגע, זה עבד?״ –
סימן שאתם צריכים לחזור על זה שוב.
נקודה נוספת היא הפרדוקס של מהירות וסבלנות.
אגע בה כבר בפוסט הבא, כדי לא להעמיס.
אז על מה דברנו היום?
כן לרצון חזק. לדעת מה רוצים ולהרגיש את זה.
לבדוק שהרצון שלם. להתבונן פנימה כדי להציף נושאים פחות מודעים.
אם יש פחד – לטפל בו, לתת לו להיות, לעבור דרכו ולצאת הצד השני.
לשחרר, לא לתפוס בכל הכוח.
לאפשר ליקום לעשות את שלו, גם אם זה לא יהיה בדיוק מה שדמיינתי.
תרגיל בדמיון מודרך
ואת פרדוקס מהירות סבלנות נוסיף בפוסט הבא.
אחלה יום, חברים.
וכרגיל, תרגישו חופשי לפנות בפרטי או כאן.
אני לשירותכם, בכיף.
