#יזם השבוע פוסט 2
מי שלא מנסה באמת לא יפגע אף פעם.
הבטחתי לדבר השבוע לחבר’ה צעירים,
אבל האמת שזה נוגע כמעט לכולם.
זה נושא שאני מאוד מתחבר אליו,
כי יוצא לי לדבר עליו הרבה עם חברים.
לפני שנתיים, כשהבנתי שהמסעדנות וחיי הלילה לא בשבילי, הרגשתי אבוד.
באמת חשבתי שאין סיכוי שאמצא משהו שאני גם אוהב וגם מתחבר אליו,
ושבסוף פשוט אזרום עם “המסלול שכולם הולכים בו”.
בתור בחור צעיר אחרי צבא יש היום אינסוף אפשרויות ופיתויים.
בטח בדור שלנו, עם אינסטגרם וטיקטוק – הכול פתוח, הכול חשוף.
קורסי בישול, מסחר יומי, קריפטו, דיגיטל, התעשרות מהירה –
הכול במרחק גלילה.
אז אחרי השחרור בדרך כלל נהנים קצת, חוסכים, עושים טיול גדול
(לי היה טיול אש במזרח),
ואז חוזרים לארץ ומתחילים לשאול: מה עושים כשנהיים “גדולים”?
חלק הולכים ישר לתואר כי זה מה שמכירים.
חלק נשאבים לעוד מלצרות או בר, אולי עוד טיול.
אבל בתכלס – כולם רוצים אותו דבר:
לעסוק במשהו שהם באמת אוהבים,
לקום אליו בבוקר,
ולהרגיש בו הגשמה.
הבעיה היא שהרבה צעירים רוצים את זה,
אבל לא מוכנים לקחת סיכון.
לא נרשמים לקורס שהם מתעניינים בו כי הוא יקר מדי,
או שהם אומרים “אין לי כוח”, “זה לא בשבילי”, “אני בטח לא אצליח”.
אז בסוף שהם עושים את הצעד הם מקשיבים לעצות מהורים, חברים משפחה במקום לבחור מה שהם באמת רוצים ושם לדעתי זה מתפספס הרבה פעמיים .
מהשחרור אני מאמין שבגילאי ה־20 חייבים להמר על עצמך.
להיכנס לתחום מסוים ברצינות לכמה חודשים,
להשקיע זמן, ללמוד, להבין אם זה מתאים.
ואם לא לא קרה כלום.
הרווחת סקיל וניסיון.
אצלי הדרך לנדל״ן הגיע אחרי ״4 כשלונות״
נכנסתי שותף בבר בגיל 21 והפסדתי מעל 30 אלף שקל.
עשיתי קורס בשיווק ממומן 8 חודשיים – עבדתי בזה קצת אבל הבנתי שזה לא בשבילי (אבל אני משתמש בזה עד היום לעצמי).
עשיתי קורס בשוק ההון – נחמד, אבל לא התחברתי לעשייה עצמה.
התחלתי תואר בת״א
ובאתי בגישה טובה – אבל מהר הבנתי שאני לא מתחבר לזה .
ורק אחרי כל זה, בגיל 23,
הגיע המאץ’ עם נדל״ן.
אחרי 4 “כישלונות” מצאתי משהו שאני באמת אוהב
ומרגיש בו הגשמה ונהנה לעשות אותו כל יום
המסר שלי לא שכל אחד צריך נדל״ן.
אבל כן שכל אחד חייב לנסות ולהמר על עצמו.
במיוחד בשנות ה־20, כשאין עוד יותר מדי אחריות.
במקרה הגרוע – למדת סקיל.
במקרה הטוב – מצאת את מה שתעשה כל החיים.
