#יזםהשבוע פוסט מספר 2
ביום שישי האחרון, לפני 3 ימים כששלחו לי הודעה ושאלו אם אני רוצה להיות יזם השבוע, האינסטינקט הראשוני שלי היה לרשום “לא”.
אמרתי לעצמי “תומר, מי אתה בכלל? יש פה חבר’ה עם מאות יחידות, אתה עוד לא שם”.
וזה בדיוק המחסום שעיכב אותי הרבה זמן: תסמונת המתחזה. התחושה הזאת שעד שאין לי איזה “קבלות” מטורפות, אני פשוט עוד מישהו שמתעסק בנדל״ן.
גם כשהייתי אחרי כמה עסקאות עוד שמרתי את הכל על ״אש קטנה”.
בארוחות שישי כשהיו שואלים אותי מה אני עושה, הייתי מגמגם שאני בודק כיוונים. פחדתי מהפדיחה שאם אגיד שאני יזם נדל”ן ובסוף זה לא ילך, אני אצא לוזר. חשבתי שאני צריך מאות יחידות כדי שיהיה לי “אישור” לקרוא לעצמי יזם.
זה היה מנגנון הגנה פסיכולוגי, חשבתי שאם לא אגדיר את עצמי כיזם ב-100%, אז אם אני אכשל אני פחות אפגע. הרי לא באמת הלכתי על זה עד הסוף, נכון?
השלב שבו הפסקתי להרגיש מתחזה היה השלב שבו הפסקתי לחכות לאישור מהסביבה והחלטתי לעלות למגרש פול-כוח. הבנתי שכל יום שאני מחביא את העיסוק שלי תחת הגדרות של “בדיקה” או “תחביב”, אני נותן לפחד לנהל אותי.
ברגע שהחלטתי להגיד בגאווה שזה מה שאני עושה, עם כל העליות והירידות שיש בדרך, הכל פשוט התעצם.
פתאום אנשים התחילו לפנות אליי לשאלות. עצרתי רגע ולא הבנתי, מתי הגלגל הספיק להתהפך והפכתי מזה שרק שואל לזה שכבר נותן תשובות? התחלתי להעלות תוכן, נפתחתי ופתאום הרגשתי שאני לוקח את העסק כבר כמה צעדים קדימה.
מסתבר שכשאתה מפסיק לגמגם את מה שאתה עושה ומתחיל להגיד אותו בקול רם, העולם מתחיל להתייחס אליך בהתאם. חבל שלקח לי הרבה זמן להבין את זה.
