איך עושים 35 פליפים בשנה?

#יזמתהשבוע נטע אור #יזםהשבוע #פוסט3

* איך עושים 35 פליפים בשנה? *

וואלה, אין לי מושג האמת. 

בפעם האחרונה שניסיתי – הפסדתי 300 אלף דולר. 

ולכן הפוסט היום ילמד אתכם:

איך *לא* לעשות 35 פליפים בשנה. 

יצאתי לדרך עצמאית ביולי 2020, שיא הקורונה, קליבלנד אוהיו.

התכנית שלי הייתה להפליפ נכסים של 2-4 יחידות, ולמכור אותם למשקיעים אמריקאיים.

כאשר ה-Plan B שלי היה שאם השוק משתנה, אני מחזיקה את הנכסים ומכניסה שכירות. 

מכרתי את דירת המגורים שלי בהרצליה, והשקעתי חצי מיליון דולר בפעילות שלי. 

אני אמנם חובבת ריגוש וסיכון, אבל אין ספק,

שהמהלך הזה היה פיצוי יתר על ארבע שנים,

בהן הייתי מאחורי הקלעים, ורציתי כבר “להשתתף במשחק”. 

אקצר לכם סיפור בלהות של כמעט שנתיים, לכמה מהטעויות המשמעותיות ביותר שלי,

שדווקא מתוך ההפסד, הכישלון, הכאב והבושה הגדולים כל כך – הפכו להיות עקרונות מנחים בעסק: 

1. בחירה מתוך חוסר

הבחירה הכי משמעותית לדעתי, בבניית אופרציה מעבר לים, היא השותפים ואנשי השטח שלנו.

עם כל הכבוד ל”לוקיישן”, אחוזי פשיעה ואבטלה, הגירה חיובית ושאר המדדים, יעניינו לכם את התחת, כשהקבלן או השותף יתפיידו לכם. 

ועם כל הכבוד לי, ולכל יזמי הנדל”ן שעושים עסקאות בשלט רחוק – 

מי שקם בבוקר מדי יום, לקרוע את התחת כדי שהמציאות לא תיראה כמו תאונה של האקסל, 

זה לא אנחנו.

את הבחירה של השותף שלי בקלילבנד אוהיו, עשיתי מתוך מקום של ערך עצמי נמוך ופחד.

יצאתי מ-4 שנים בהן הייתי מאחורי הקלעים, הביטחון העצמי שלי כ”יזמת” לא היה קיים, שאלת ה”ערך” שאני מביאה לשותפות ריחפה מעליי כל הזמן, והובילה אותי בסופו של דבר לבחור שותף – שלא מאיים עליי. 

זיהיתי אצלו את יכולת המכירה הפנומנלית שהייתה לו למוצר הספציפי שלנו, וזה היה מספיק.

כשהוא איחר לזומים סיפרתי לעצמי ש “אף אחד לא מושלם”, כשלא היה לו כסף לשלם שכר דירה, עזרתי לו, וסיפרתי לעצמי ש”הוא יהיה רעב להצלחה”. 

בקיצור, ניסיתי להקים מפעל פרארי, 

עם מישהו שנסע על קורקינט.

2. תסמונת המונופול

ה- 3-4 פליפים הראשונים שלי הלכו טוב, עשיתי עשרות אחוזי תשואה. אבל עוד לפני שסיימתי סיבוב שלם שלהם, כבר התחלתי לשים על חוזה כל נכס שיש לו דופק ומחיר טוב. 

הסתנוורתי מהריגוש, מהקצב, מהגודל, מהאקסל שהציג רווח של מיליון דולר תוך שנתיים.

אני קוראת לזה תסמונת המונופול, כי בשלב מסוים זה הרגיש שכל מה שאני דורכת עליו, אני קונה. נכסים שעולים 15K, 20K, 30K.

אווירה של 1+1 במקס סטוק.

הבעיה היא שגם צריך לנהל ולשפץ את כל הנכסים האלו, וכשמגיעים למצב שפתוחים ב-15 פרויקטים במקביל שכל אחד מהם עם שיפוץ של 20-60K, וחמישה מהם אצל אותו קבלן, שבדיוק אז מחליט שהוא לא יודע לנהל והוא נעלם (ראה סעיף 1) – אז מפסידים במונופול.  

3. הכרה במגבלות שלי 

אחת הטעויות המשמעותיות ביותר שלי הייתה, שהתעקשתי לעשות דברים שאני לא אוהבת, ולא טובה בהם.

אני חושבת שזה היה שילוב בין חוסר מודעות, חוסר כנות מול עצמי, והעובדה שלא היה מישהו אחר שיעשה אותם.

בהיעדר שותף מקומי איכותי שייקח את הצד המקצועי של בניית ה-SOW (מפרט השיפוץ), בחירת הקבלנים, וניהול השיפוץ בשטח – התחלתי אני לבנות תכניות עבודה ולתכנן שיפוצים, כשהידע שלי מסתכם בזה שהחלפתי מנורה פעם-פעמיים בעצמי. 

לא רק שאני לא מבינה במרכיבי השיפוץ, ובתהליך שלו, הדבר המשמעותי יותר הוא – 

שאני לא אוהבת את זה.

ואי אפשר להצטיין ולעשות ביסודיות, לאורך זמן, משהו שאנחנו לא אוהבים. 

החוזקות שלי הן בניית אסטרטגיה, ניתוח פרוייקטים, גיוס כספים, מימון, וניהול הפרויקט –

את כל אלו לא הצלחתי לעשות, כי כל היום עברתי על SOW וניסיתי להבין מה חסר בהן לפי התמונות \ וידאו \ אינספקשן.

או שהקשבתי לקבלנים מסבירים לי על צנרת וחשמל, דברים שנשמעו לי כמו סינית.

ואני לא אוהבת סינית. 

4. בעיה לא פתורה – מחמירה

אני לא מכירה הרבה בעיות, שפותרות את עצמן לבד.

ובכל זאת, אני נתקלת בהמון יזמים ומשקיעים, שכאשר הם נתקלים בבלת”מ, שהפיתרון שלו לא  הכי נעים בעולם, הם מחכים לראת אם אולי הבלת”מ יפתור את עצמו לבד.

נורא קשה לקבל החלטה כואבת, שיוצרת לנו נזק כלכלי, תדמיתי, או רגשי. אבל אין מה לעשות.

כשנתקע לכם קוץ ברגל, עם כל הכאב, אתם תוציאו אותו, וכמה שיותר מהר, אחרת המצב רק יחמיר, נכון?

אז אם קבלן נעלם לכם וצריך למצוא קבלן חדש שישלים את הפרויקט, זה לא יעזור לחכות שנה שאולי תגיע פיית השיפוצים שתעשה קסם. 

תבדקו כמה הצעות, ותתקדמו, גם אם נהרסה התכנית העסקית, גם אם אתם הולכים להפסיד כסף. לבזבוז זמן בתחום שלנו יש השלכות חמורות: על התשואה, על נזקים שעלולים להיווצר בנכס, על הוצאות תפעול ואחזקה, דרישות עירייה וקנסות על דשא. 

מעל הכל, לבעיות לא פתורות יש השפעה חמורה על הקשב והאנרגיה שלנו.

על היכולת שלנו להתקדם הלאה, להתרכז באמת בפרויקט הבא, לשחרר את כבלי העבר.   

לסיכום חברים, לא אשקר לכם –

כישלון הוא חרא של דבר. 

הרבה מעבר לנזק הכלכלי, הדבר הקשה ביותר הוא האמונה העצמית שמתרסקת, לגבי היכולת שלנו להצליח בעתיד. 

אני לא חושבת שכל מי שחווה כישלון בתחום הזה צריך בהכרח לנסות שוב. 

בואו, אנחנו לא בסרט של דיסני, ויכול להיות שתבינו בדרך שזה לא בשבילכם, וזה בסדר גמור.

אבל מה שאני כן יכולה להגיד בוודאות, זה שאם אתם מחליטים להמשיך הלאה ולנסות שוב, אל תעשו את זה, אלא אם אתם מתכוונים להישיר מבט למציאות ולהתבונן בכישלון שלכם.

בכישלון שלי אני לא מאשימה אף אחד חוץ מעצמי. 

לא את השותף שלי, לא את הקבלן, לא את העירייה, לא את אוכלוסיית האפרו אמריקאים, לא את הנכסים המסריחים המתפוררים עם הקירות שפיץ המגעילים שאני לא יכולה לראות בחיים יותר.

אני הראש, ואני אשמה. 

הבחירה לקחת אחריות היא לא בגלל שאני בנאדם טוב או ערכי.

היא בגלל שרק בדרך הזו אני מאפשרת לעצמי ללמוד באמת מהטעויות שלי, לקעקע אותן מתחת לעור, כך שיהפכו להיות עקרונות מנחים לפעילות העסקית העתידית שלי.

כדי שבמקום שהכאב הזה יהיה נקודת שפל שאנסה לשכוח, הוא יהיה נקודת מפנה, 

שתהפוך אותי ליזמת מדויקת יותר. 

ולמי שנכנס לדיכאון בעקבות הפוסט, אל תדאגו, 

בפוסט מחר מתחילות הבשורות הטובות.

נשיקות 

נטע