על קוסקוס מעקודה ועוצמה נשית.
#יזםהשבוע שרי אטיאס-ירון #פוסט2
ביום כיפור ימלאו שנתיים לפטירתה של סבתא שלי, והיות וחלק ניכר ממי שאני וממה שאני הוא בזכותה, הרגיש לי נכון ומתבקש לנצל את במת ההיכרות הזו ולשתף קצת עליה.
סבתא שלי נולדה במרוקו למשפחה מזרחית מן המניין, עלתה לארץ כשהייתה בת 18 ישירות למעברה כמתבקש ויחד עם סבא שלי היקר הקימה משפחה לתפארת וגידלה 10 ילדים נהדרים. עד כה נשמע די גנרי נכון? אבל סבתא שלי הייתה הכל חוץ מגנרית.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את סבתא שלי – גבוהה, עטופה מטפחת ראש ועם חיוך שלא יורד מהפנים בכל פעם שהיא רואה את אחד הנכדים שלה, והיו לה לא מעט כאלו בלי עין הרע. אני זוכרת אותה מחבקת עמוק עמוק ומברכת חזק חזק, אני זוכרת אותה מעמיסה לי לצלחת אוכל בכמויות אדירות, ואני זוכרת אותה מקפידה להגניב לתוך היד שלי שטרות בכל פעם שקפצתי לבקר מהצבא. אבל יותר מהכל? אני זוכרת אותה צועקת על סבא שלי.
שלא תבינו לא נכון, סבא שלי היה האיש הכי מקסים בפלנטה עם אינסוף סובלנות לכל שטות שהנכדות שלו רוצות, אבל לסבתא שלי זה לא הספיק: הוא לא יכול לדבר לנכדות בסגנון ההומוריסטי שלו (מבחינתה גם הסיכוי הקלוש שניקח ברצינות את “אם לא תאכלי לא תבואי בפעם הבאה” היה סיבה לווטו על סרקזם בבית), הוא לא יכול להתעכב יותר מדי בבית הכנסת (כי הילדים מחכים) ובגדול? הוא זקוק למגמת שיפור בהולה והיא תפקח.
ובהתחשב ברקע שממנו היא הגיעה – מרוקו של שנות השלושים בה העתיד הקרייריסטי שלה כלל אחת משלוש אופציות: מטבח, מטבח וגם מטבח – העמידה על העקרונות שלה, העובדה שהייתה אישה עצמאית, חזקה, מלאה דעות כרימון וניהלה בית לתפארת ביד רמה, היא לא פחות מתופעה. בטח כשכל אלו לא לקחו דבר מאיך שהייתה גם האישה, האמא והסבתא הכי חמה, הכי מסורה והכי אוהבת שאפשר. כזו שקוראת ספרים ומאמרים לארוחת בוקר ומטגנת פלפלים חריפים לארוחת ערב.
סבתא שלי היא זו שתמיד עודדה אותי ללמוד, להתפתח ולצמוח ואף פעם לא להיות תלויה באחר, לא לחשוש משינויים, מחידושים ומחוויות, ומעל הכל תמיד דחפה אותי קדימה וגרמה לי להאמין בלב שלם שבגיל 30 אני אהיה ראשת הממשלה הבאה של ישראל (סבתא אל תדאגי, יש לי עוד שנתיים פלוס, אולי זה עוד יקרה).
האמונה שלה בי, אמונה שחדרה לכל עצם ועצם בגוף שלי, הייתה הסיבה לכך שצעדתי מלאת אמביציה לתוך עולם הנדל״ן הגברי למדי (כן נו. סבתא שלי שוברת מוסכמויות במרוקו של שנות השלושים ואני בעידן המודרני, תזרמו), תחילה כעורכת דין, אח״כ כשמאית מקרקעין וכיום גם כבעלת עסק ויזמית נדל״ן. מה מכאן? מיד לאחר שאסיים את חגיגות יום הולדת השלושים (שקודם להם אני גם צריכה להבחר כראשת הממשלה, כזכור), השמיים הם הגבול.
סבתא, תודה על כל מה שהיית עבורי, כל מה שנתת לי וכל מה שאני בזכותך ובהשראתך. אם אהיה רבע מהאישה, מהאמא ומהסבתא שהיית – זכיתי.
ותודה על הקוסקוס, והמעקודה, הו איזו מעקודה.
בפוסט הבא – איך לאבד 170,000$ בתוך פחות מ- 24 שעות…
Responses