על החיים

#יזםהשבוע שני עמרם #פוסט2

בדצמבר 2018 נחתתי בניו יורק, נטולת מזוודה שאבדה בדרך ועם חלומות בכיסים. היעד היה העיר וילמינגטון בדלאוור. פשוט משום ששם היתה משפחה של משפחה שאצלה התארחתי. הישר לתוך השלג, החלה התאקלמות ולמידה תוך כדי הליכה שלאחריה הבנתי עד כמה הדברים אינם פשוטים. וילמינגטון היא עיר מנומנמת שאינה שוקקת במסחר ותעשיה כמו ערים גדולות אחרות באמריקה. עבודת נטוורק מאומצת לא הובילה לדבר, וכך יצא שהרגליים משכו למטרופולין הקרוב ביותר שהיה, הרי הוא העיר פילדלפיה. פילדלפיה היא צבעונית ומגוונת הן באופי ושוני השכונות שבה והן באוכלוסייה שהיא מזמינה לתוכה. מלאה בניגודים, רב גונית וגם חצופה. מכאן, הדברים התבהרו מעט יותר. 

ראשית, בבחינת הבנת השטח – בארצות הברית כמעט כל הישראלים עוסקים בנדל”ן, מי כעיסוק צדדי ומי כעיסוק מרכזי. הדברים הם פשוטים ונגישים ולא מסובך להבין את הליך התהוות העסקה. המשמעות היא שכחלק מהשיח הנדלני המקומי פוגשים את כל קשת החברה הישראלית. זה הופך את הדברים ליותר פשוטים ולעיתים גם יותר מאתגרים. כאן לא עושים נדל”ן במשרדי עורכי דין מעונבים אלא יותר בשטח, בשכונות. 

שנית, על אף שבשוק הנדל”ן ישנן נשים מוכשרות, עדיין הרוב הכמעט מוחלט אותו אני לפחות פגשתי הוא גברי. בתור אישה צעירה שבאה להשתלב בביזנס ולתת בראש, את עלולה לגלות שהנטייה של הצד השני תהיה במקרה הטוב להציע לך להיות פקידה במשרד כזה או אחר, במקרה הפחות טוב להיות הבייביסיטר של הילדים. אז שומעת? זה שלו. אין לזה קשר אלייך, לכישורים שלך או למה שעשית והביא אותך עד הלום. אני זוכרת את עצמי הולכת ברחובות העיר עם האוזניות ומאזינה שוב ושוב לפלוטניק כפרה עליו שר “יש ברכה בדרך, קודש במסע, הולך באמונה עיוורת, בורא מציאות חדשה”.  

שלישית ואולי הכי חשוב, *נטוורקינג*. הלכתי לכל אירוע חברתי של הקהילה היהודית וארגון יהודי ששמעתי על קיומו. ניהלתי אקסל צפוף בו כתבתי כל אדם ואישה איתם שוחחתי, פרטים רלוונטיים לגביהם, פרטי קשר. עשיתי פולואפים שחלקם הולידו קשרים חשובים וחלקם כלום. החשיבות שבנטוורקינג היא מהותית, שהרי בכך אנחנו שמים את עצמנו שם בחוץ עם החלומות שלנו, נותנים ליקום לחבר ולהרכיב, מכירים א.נשים, לומדים, מאמנים את השריר הזה. ניגשתי לזה עם המון מוטיבציה והתייחסתי לזה כאל עבודה, על אף שלקח לי זמן לזהות מי שם כדי להתקשקש ומי שם כדי לחלוק ידע, ללמד וללמוד. 

בחלוף כמה חודשים מצאתי עבודה בניהול משרד נדל”ן שליווה משקיעים ישראלים ברכישת בתים באזור ספציפי בפילדלפיה, שיפוצם, השכרתם וניהולם. חוויתי דרך לקוחות המשרד את האתגרים שבניהול נדל”ן מרחוק ואת הצורך האקוטי באנשי אמון שיהיו העיניים ושיקול הדעת בשטח, ובעיקר שפשוט יהיו על הדברים. ואכן היחס שלי לבתי המשקיעים היה כאילו היו אלו בתים שלי. ליוויתי אינספור עסקאות רכישה, מכירה וריפייננס. הכרתי מתווכים, קבלנים, בנקאים וכו’, החזקתי בידע נרחב ולמדתי להנגיש אותו למשקיע הישראלי שבמקרים רבים מעולם לא הגיע לראות את הנכס שלו ואין לו מושג ברגולציה ובתרבות המקומית. הפער הזה התחדד בתקופת הקורונה כאשר לא היו כלל הליכי פינוי וכך, שוכרים רבים החלו לנצל את המצב והפסיקו לשלם שכירות. כאן נדרשו פתרונות יצירתיים הן מול הדייר והן מול בעל הנכס היושב בישראל. 

תקופת הקורונה המשוגעת לימדה אותי שיעור קריטי על משקיעים – שיעור שבמידה רבה עיצב את אופי העשייה הנוכחית שלי היום – על כך ארחיב בפוסט הבא.