יזםהשבוע דרור דורינבאום #פוסט2

כשהייתי ילד אהבתי מאוד לשנוא פאזלים. לא הבנתי את הקונספט ואהבתי מאוד להתלונן על כך. לא הבנתי ולא מבין עד היום מי הגאון שבא ואמר: “יש לי רעיון איך לטמטם בן אדם, ניתן לו ציור מדהים ענק שמישהו שקד וצילם או צייר ו-נחתוך אותה ל 20,000 חלקים, נגיד לו שהמטרה היא שהוא ירכיב בעצמו את התמונה כפי שהיתה לפני שחתכנו אותה”.
אני בטוח שיש המון יתרונות בהרכבת פאזלים להמון סוגים של אנשים. הבעיה המרכזית בעיניי לפחות הייתה:
איזה הישג אני יכול לזקוף לזכותי כשאסיים להרכיב את הפאקינג פאזל הזה ?
האם אני ציירתי את הציור ? לא, זה מישהו אחר ככל הנראה שגם לא קשור לזה שחתך את הציור.
האם אוכל להרכיב מהחלקים ציור חדש וייחודי ? לא, יש רק דרך אחת, קח את הזמן בסוף תגיע לזה.
האם בזכות העובדה ש-ארכיב את הפאזל בזמן קצר יותר אזכה להכרה כלשהי ? לא, כי אין אף אחד שירכיב אותו במקביל אליי כרגע בשביל למדוד.
את הפאזל הראשון והאחרון, הרכבתי, הציור היה נהדר. כשסיימתי אני חושב שזאת היתה אמא שלי ש-אמרה “כל הכבוד !, עכשיו תחזיר הכל לקופסא ותתחיל מחדש. יכול להיות שהיא הייתה צריכה למסגר אותו לילד בן 5 שכרגע סיים עם שברי מאמץ במוח, פאזל של 1,000 חלקים ולא למוטט בשניה כל זכר לתוצר הסופי, אבל זה דיון לפסיכולוג ולא לפורום הזה.
רוצה לומר, אם אני רוצה להצליח במה שאני עושה, להתבדל, לתת ערך מוסף לשותפים שלי בדרך, ללקוחות שלי, לעצמי, ליצור ערך במשהו שקודם לכן היה נטול ערך, אז אל תרכיב פאזל, לך פאקינג צייר את הציור. ואז תוכל לקרוא לעצמך יזם.
קופצים לשנה 2008, אני ורוב חבריי, עובדים במשרות שכירות כדי להביא את ה 5000 ש”ח הביתה, החלטתי שאנחנו יכולים לשדרג את איכות החיים של כולנו בלי להוציא יותר כסף, ושכרנו וילה גדולה מגניבה. חישבתי לכולנו שאם כל אחד יגור בדירת שני חדרים או אפילו חדר באזור המרכז איפה שכולנו גרנו, נשלם הרבה יותר. וכך התאגדה השותפות הראשונה עם שלושה מחבריי הקרובים ביותר וחברה שלימים תהפוך אשתי לעתיד כמובן לירון, בוילה 6 חדרים קרקע במושב מבודד במרכז.
לאור ההצלחה במיזם חחח, כנראה קיבלתי השראה והחלטתי לעלות על הדבר הבא. רוב חבריי היו רווקים ורובם התבכיינו ובצדק על עולם הדייטינג הקשוח. בסביבות 2009 עלה לי רעיון של אפליקציית דייטינג מטורפת (באופן מפתיע דומה כמעט לחלוטין לטינדר ששוחררה ב 2012 3 שנים מאוחר יותר), החבר’ה עפו על זה! בניתי באמצעות חברה לפיתוח אפליקציות אבטיפוס לאייפון, ובלי להתבלבל עשיתי את הטלפון הראשון לחברת הדייטינג היהודית הגדולה בעולם.
הם כמובן לא הבינו מה אני רוצה כי בתמימותי לא הסכמתי בכלל לחשוף את מטרת הפגישה. חודש ימים של טלפון ביום למזכירת המנכ”ל, ובסוף התשתי אותם ונקבעה הפגישה המיוחלת, לא לפני ששלחתי להם מסמך NDA (סודיות) שביקשתי מפורשות להחתים את המנכ”ל (חחח איזה תמימות).
אני מגיע לפגישה נכנס למשרד עצום ומעוצב בטירוף, המנכ”ל מסמן לי להתיישב, פותח את הלפטופ, שואל לאן מתחברים, ואני מתחיל את המצגת. חצי שנה אני עובד על המצגת הזאת 10000 טלפונים ולא מעט כסף ששמתי על האבטיפוס של האפליקציה והנה זה מגיע, ה “מאני טיים”. הדף הראשון במצגת נפתח במקרן על השולחן, הלב שלי על 200, ואני פותח בדברים: “עידן דיגיטלי חדש בעולם הדייטינג מתחיל כאן”. לא הספקתי להסדיר נשימה, המנכ”ל עוצר אותי ומבקש לסגור את המצגת. שאלתי אותו מה קרה ואז הוא אומר לי: “תקשיב, יש לך ביצים של בת יענה להחתים אותי על מסמך סודיות מבלי לחשוף את כוונותיך, להתיש את המזכירה שלי ולהגיע לפה עם מצגת לאפליקציה שאנחנו עובדים עליה כבר 3 שנים, מוריד בפניך את הכובע אתה יזם! אבל זה לא המיזם שלך”. הלב נמעך ובחיוך מנומס אמרתי תודה על הזמן ויצאתי משם לתחנת האוטובוס שתביא אותי הביתה.
הסיפור הזה, כמו כמה אחרים, הם אלו שבנו את הלוחם שאני היום, ואת האמת העיפו אצלי את הפחד שיש בנו כיזמים בכל תחום לקבל “לא”, ודחף אותי פי 100 קדימה לא כי אני עקשן או סופר הירו, אלא כי כשאתה מקבל לא או ששוברים לך הלב בפועל אתה מפתח עור של פיל, אתה הופך חדור מטרה, אתה מצפה להכי גרוע ומשם מתחיל לרוץ קדימה, כי מה כבר יכול לקרות, מקסימום יגידו לי לא.
אז מה קרה עם האפליקציה הזאת? שום דבר,
החזרתי את החלקים לקופסא והתחלתי מחדש.
בפרק הבא: (טיזר)
“ואז המוכרת הזמינה ניידת משטרה”.