יזםהשבוע דרור דורינבאום #פוסט5

מי שעקב וקרא את הפוסטים האחרונים השבוע, בטח הספיק להבין שהזיקה שלי להתפרנס היא קיומית ולא מתוך רצון להתעשר ולרכוש רכב פאר או אחוזה איפשהו.
שנים הלכתי בתלם, וכשאני אומר בתלם, זה ללמוד, להתמקצע, לעבוד בחברות הכי שוות כשכיר, להצטיין במה שאני עושה, ומשם לטפס למעלה במדרגות השכר.
אני חושב שהבנתי שאני יכול לעצב את אורח החיים שלי בקריירה כ-שהלך לי האוטו (אלפא סוד 82) בגיל 17, פשוט הלכו הברקסים באיילון צפון לפני העלייה לז’בוטינסקי, אני על 70 קמ”ש בערך, רואה אדום ברמזור שמתקרב בקצה המחלף, רכבים בכל הנתיבים, ודוושת הברקס מונחת על רצפת הרכב כאילו לא מחוברת לשום דבר בקצה השני. יש לי 4 שניות להחליט מה עושים. שמתי חגורה (לא הייתי חגור משום מה), סובבתי את ההגה ימינה לכיוון המדרכה כי לא היה שם אף אחד, הרכב קיבל בום מהמדרכה היחסית גבוהה, והמשיך עד למספרה בבניין (המספרה היתה סגורה 2:00 בלילה). נשארתי כמה דק’ לשבת ברכב שניסה להרוג אותי במפתיע, הבעלים של קיוסק ממול רץ אליי עם בקבוק מים ושאל אם אני בסדר, אמרתי לו שלא, אבל יעבור, נסתדר ותודה על המים.
אני חושב ש-מנקודה זאת והלאה, הבנתי שצריך ללכת מהסוף להתחלה כדי להשיג מטרות, קודם תחליט מה אתה רוצה להשיג ואז לבנות תכנית בדרך לשם, במקום לנסות להתקדם צעד אחד אחרי השני כמו לתקן רכב שעלה 5000 ש”ח, לחסוף שנה כדי לקנות רכב של 7000 ש”ח. הניסיון הראשון הצליח, כי באותו שבוע המטרה היתה רכב חדש, אז חיפשתי עבודה כוללת רכב צמוד (לא באמת עניין אותי מה צריך לעשות בעבודה ), התקבלתי כטכנאי תשתיות כבלים מתלמד, ולמדתי את אבני הדרך הראשונות שלי בהנדסת תקשורת תוך התרוצצות בבוץ והרכבת סיבים אופטיים ברחבי הארץ במשך שנתיים, אבל היי היה לי רכב. למדתי תחום שהסתבר שטמון בו לא מעט כסף לילד שרק התחיל את דרכו. ולקראת סוף הדרך שלי בתחום הנדסת תקשורת כבר ניהלתי רכש קווי תמסורת ובקרת קווים לוויינים במיליוני דולרים מול 4 יבשות. משעשע לחשוב שלא הייתי מכיר בקיומו של התחום אם לא הייתי חושב מהסוף להתחלה כש-האלפא סוד 82 שלי התפרקה ב-מחלף ז’בוטינסקי איילון צפון.
אבל איך זה עבד בפועל ?
המטרות הקרובות בראייה המצומצמת שהייתה לי אז, כמו לרוב השכירים, היא איך אני מעלה את המשכורת החודשית ? אז במשך קרוב ל-15 שנה כשכיר, עשיתי בדיוק אותו דבר וזה עבד כל פעם בצורה מושלמת.
בכל ראיון עבודה, אפילו בראיון המקדים הטלפוני ציפיות השכר היא השאלה מהראשונות שהמעסיק רוצה לדעת עליה את התשובה. בכל פעם ש-נשאלתי מהן ציפיות השכר שלי, עניתי בדיוק אותו דבר: “כמה שאתם רוצים לשלם מקובל עליי, אבל אם אוכיח לכם בתקופה של 3-6 חודשים שאני שווה, אני רוצה פי-2/1.5 ממה שאתם מציעים”. הרוב השתעשעו וסרבו, ואלו שהסכימו איתם המשכתי.
למרבה הפלא ברוב מקומות העבודה שנשארתי שנים ארוכות עשיתי בדיוק אותו דבר ב-שיחות שכר שנתיות. באחת החברות הגדולות שעבדתי בה במשרה בכירה במשך 8 שנים, בפועל סיימתי את העסקתי שם בשכר של פי-4 מהשכר ההתחלתי. וזאת לא היתה חברת הייטק והשכר לא התבסס בשום תקופה על מכירות או פרמיות כלשהן. זה פשוט עבד באותה צורה.
כמובן ש-הפואנטה כאן מתבססת על הנחת היסוד שבאמת חובת ההוכחה עליי הייתה, אבל כולנו היינו מוכנים “לתת עבודה” אם התמורה תתבטא ב-ארגזים של כסף בסוף החודש בתלוש.. לא?
למעשה בתום 20 שנותיי כשכיר, מיציתי את הדרך המצוינת הזאת בתקרת זכוכית כמעט בכל מקום שהועסקתי בו, וכדי למנף את המוטיבציה ו-לשבור את תקרת הזכוכית הבאה, הייתי חייב להפוך לעצמאי שאני היום.
תזכורת מהפוסט הראשון, הרצון להרוויח כסף בא ממקום של חרדה ליציבות כלכלית ולא מתוך תאבת בצע והיא כנראה השפיעה על קבלת ההחלטות. ולכן המנטרה נשארה-תמיד לעשות את הכי טוב שלך ורק אז לצפות לתמורה. ו-מניסיון זה עובד פיקס.
אז איך אני מיישם את זה היום בנדל”ן ?
בפרק הבא והאחרון (טיזר)
“נוסחת הקסם”