חישוב מסלול מחדש-Tomer Maor (פוסט הכרות קצר)
אהלן חברים. אני תומר מאור (או כמו שהאמריקאים המפרגנים מבטאים את זה Mr. Mayor) והפוסטים שלי יהיו קצת אחרים ממה שהתרגלתם בקבוצה. כעורך דין ישראלי ואמריקאי, אנסה לתת לכם קצת אינפוט משפטי (אבל לא משעמם אני מקווה) לכל מיני נושאים שעולים בחייו של משקיע נדל”ן בארה”ב.
אז אני בן 40, נשוי + 2 בנים, ובגדול אני יכול להגיד שאני פה בגלל אשתי (או בזכות אשתי, כמו שתכף אפרט).
כל החיים שלי, ידעתי שאהיה עורך דין. סבא שלי ז”ל הקים משרד, אבא שלי הצטרף אליו, אחי הגדול הצטרף והמסלול היה די טבעי. עבדתי שנים כעורך דין בארץ, עסקתי במקרקעין ובמשפט מסחרי וליטיגציה, והאמת? היה לי סבבה.
אשתי היקרה – מדענית. עוד שהיתה בתואר שני עלתה האופציה שנעבור לחו”ל לפוסט דוקטורט. אמרתי תמיד, “אין בעיה. אני מאחורייך תמיד, רק תני לי איזו התראה שאחשוב מה אני עושה עם עצמי. אה, ואין לי בעיה לאן, רק זו צריכה להיות מדינה דוברת אנגלית ולא אנגליה”.
לקראת סיום הדוקטורט שלה, הגיעה ההתראה. זה נראה אמיתי. מה אעשה עם עצמי? אני עורך דין, זה מה שאני עושה כל החיים, וזו מדינה זרה, חוקים אחרים, דין אחר, רישיון אחר.
אשכרה באותו יום, הפלא ופלא (או שמישהו האזין, נגיד מארק צוקרברג) קפצה לי מודעה בפייסבוק של חברה שמכינה למבחני לשכה בארצות הברית: “האם ידעת שאתה יכול להיות עורך דין אמריקאי?”. וואלה לא ידעתי. אבל יאללה, מצאתי מה לעשות בארה”ב.
נרשמתי לקורס, קיבלתי ארגזים של ספרים הביתה, שם משתמש וסיסמה לראות הרצאות, ויאללה. לימודים. חודשיים לפני המבחן, אשתי טסה לראיונות בארה”ב. ניו יורק (קולומביה) ובוסטון (הארוורד). התקבלה לשניהם. החלטנו על בוסטון. ואז: טיסה לבפאלו, יומיים מבחן סיוט, חזרה לארץ, טיסה לניו יורק, מבחן נוסף (אחר), ובין לבין עוד מבחן בארץ. חודשיים אחרי מגיע מייל. עברתי!!!! מתכוננים לרילוקיישן!
המטרה שלי: להצטרף למשרד בינלאומי, ולהשתלב בו בדסק ישראלי כדי לעבוד עם לקוחות ישראליים ולעזור להם בצעדיהם העסקיים בארה”ב. לאט לאט לקראת המעבר “ניקיתי את השולחן” במשרד בארץ, וכיוונתי להתחיל מאפס בארה”ב.
מגיעים לארה”ב. אני מובטל ובלי אישור עבודה. מתחילים להתגלגל. החסכונות נגמרים. מגיע אישור עבודה ואיך שמגיע אני מוצא את עצמי מתחיל לעבוד כעו”ד בחברת סייבר שעזרתי להקים. לא מה שתכננתי, אבל משלם חשבונות (ותכלס, סייבר זה כיף). אחרי כמה חודשים אין מספיק עבודה לעו”ד אין-האוס, ואני חוזר לתוכנית המקורית. כבר באותו שבוע – פגישה ראשונה עם המשרד שהכי רציתי לעבוד בו. דברים נראים טוב. ראיונות בניו יורק, בבוסטון, שיחות טלפון, עוד ראיונות, עוד שלבים ובסוף 2019: “אתה בפנים. אנחנו מכינים חוזה”.
באותו זמן, איזה בחורצ’יק בסין חשב שזה רעיון טוב לאכול עטלף. וואלה, מטומטם.
פברואר 2020, מגיע החוזה, מתחילים במקביל להגיע כל מיני דיווחים מישראל על מגבלות ועניינים אבל בארה”ב הכל רגיל. חותם, מביא למשרד ומחכה לטלפון שאומר לי “אתה מתחיל מחר”.
יומיים אחרי שהבאתי את החוזה החתום למשרד, הבן הקטן (שאז היה בן חצי שנה) מתאשפז בטיפול נמרץ עם וירוס נשימתי. קורונה? לא יודע. אף אחד לא בדק אז… בכל מקרה, אני איתו בבית חולים ומחכה לאותו טלפון וחושב לעצמי, “מה אני אומר להם?”.
הטלפון לא הגיע.
וזהו. העולם נעצר.
מהמשרד לא שמעתי. אחר כך שמעתי, אין תשובות חד משמעיות, לא יודעים מה יהיה.
נריץ קדימה – 2020 נגמרת, זה כבר לא ייצא אל הפועל.
חישוב מסלול מחדש
עובד על החזר המס של 2020, רואה החשבון שלי אומר לי “למה לא תפתח סולו”?
תמיד הייתי עצמאי. אבל היה לי לא הגיוני לעשות את זה במדינה זרה. אני לא מכיר אנשים, מאיפה אביא לקוחות?
“אל תדאג” הוא אמר לי.
אז הלכתי על זה.
באותו זמן, אני אבא במשרה מלאה לילד הקטן. בן שנה וקצת אז. איך מתחילים עסק ובמקביל מטפלים בילד כל היום? בגדול, קמים שעה קודם (או כמה שעות). אבל זה כבר עניין אחר.
מאז אותה החלטה ועד היום, כבר עזרתי ליותר מ – 100 משקיעים בכל מיני דברים, גדולים וקטנים. אני נהנה, לומד ומלמד וגיליתי קהילה מדהימה של אנשים נדירים. כיף.
אכלתי קצת את הראש, אבל בפוסטים הבאים אספר על כמה מקרים (בלי להזכיר שמות כמובן) ועל מוסר ההשכל מהם בשביל משקיעים.
בתמונה: אני והשותף.
Responses