היציאה מכלוב הזהב או המעבר משכירה לעצמאית

#יזםהשבוע שלי נועם #פוסט2

כל מי שגדל במדינת ישראל, לפחות מי שגדל בסביבה שלי, ידע עוד בנעוריו שכשהוא יסיים תיכון הוא יתגייס לצבא לכל הפחות לשנתיים/שלוש, אם הצליח לחסוך קצת כסף יקבל גרייס של כמה חודשים לטייל בעולם, ולאחר מכן יתחיל לימודים באוניברסיטה/מכללה, יצא ממנה עם מקצוע טוב שניתן להתפרנס ממנו, ימצא מקום עבודה לכמה שנים או לכל החיים, יתקדם בסולם הדרגות ובמשכורת אחת לכמה שנים וכך יעביר את חייו עד לפרישה, אז יהיה לו סופסוף זמן לטייל, לנוח ולעשות את מה שהוא אוהב.

גם לי היה ברור שזה המסלול המתבקש ממני.

את שנות הילדות שלי עד גיל 10 העברתי בעיר המנומנמת דאז רעננה כבת רביעית למשפחה מבוססת ומאושרת. אבל בגיל 10 החיים קצת התהפכו לי.

זה התחיל מכך שגילו לאמי האהובה ז”ל סרטן עמו היא התמודדה במשך כל שנות הילדות שלי, המשיך בכך שנסענו לשליחות של מספר שנים בבוגוטה, קולומביה (אי אפשר היה למצוא יעד קצת יותר סולידי??) וכאילו שזה לא מספיק, כשחזרנו לישראל התברר ששותף של אבא שלי בעסק החליט לעשות לביתו וגרם להפסדים עצומים בעסק המשותף, מה שגרם לקשיים כלכליים ומתחים רבים בבית.

וכך מילדה מפונקת שהיתה עטופה בצמר גפן, הפכתי לנערה שמבינה שהחיים הפכפכים, שיום אחד אתה למעלה ולמחרת יכול להיות בתחתית ושהכי בטוח זה למצוא מסגרת יציבה וודאית ולהמנע מהרפתקאות מסוכנות.

כשקצת גדלתי וצפיתי באדיקות בסדרות פרקליטים כדוגמת אלי מקביל, היה לי מתווה ברור – אני הולכת להיות עורכת דין לוחמת צדק שביום משחררת עצורים חפים מפשע (ומשנה כמה סעיפי חוק על הדרך – מאוד רלוונטי בימינו ) ובלילה שותה דרינקים עם הקולגות שלי עד השעות הקטנות של הלילה, שהרי בסדרות אין באמת צורך לקום למחרת בשבע לעבודה ואין מושג כזה הנגאובר.

סיימתי תואר ראשון ושני במשפטים, עשיתי הכשרות רבות כמעט בכל תחום משפטי אפשרי (ציינתי כבר שאני ממש אוהבת ללמוד?) וגם הצלחתי להתברג בתפקידים טובים ובכירים בשירות המדינה.

לכאורה חיה את החלום, גרה באזור המרכז, נשואה, שתי בנות מוצלחות (חמסה חמסה) ועבודה מעולה מתגמלת ויציבה על הנייר.

אבל בפועל הרגשתי בתוכי ריקנות ושאני משקיעה את חיי בקריירה שלא מספקת אותי וכלואה בכלוב של זהב.

ההבנה שאני מקבלת תשלום על זמן העבודה שלי (ובמקרה שלי התפקידים שביצעתי הצריכו שעות נוספות מרובות) ושאת מרבית שעותיי אני מבלה מחוץ לבית, במשרד או בפקקים, רחוק מהבנות שלי, מוציאה אותן מהמסגרות בדקה לחמש (במקרה הטוב, זכורות לי פעמים לא ספורות שהתחננתי בפני הסייעת שתישאר איתן רק עוד רבע שעה) או מגיעה בשעות הערב המאוחרות כשזמן האיכות שלי איתן מלווה בפרוצדורות מעצבנות של לפני השינה, לא נתנה לי מנוח.

הבנתי שעל אף התובנות מהילדות שמסוכן להיכנס להרפתקאות, לא ייתכן שככה אעביר את חיי.

התחלתי ללמוד עיצוב פנים, תחום שתמיד הקסים אותי, ועם סיום הלימודים אזרתי אומץ והודעתי על התפטרות מעבודתי ואפילו התחילו להגיע אלי פרוייקטים לביצוע, אבל בפועל לא היתה לי תשתית כלכלית מספקת להתחלה מאפס, ולתחזק משפחה בישראל עם משכנתא וכל ההוצאות הנלוות זה לא פשוט, ויצא שתוך זמן קצר, כשקיבלתי הצעת עבודה אטרקטיבית בתחום המשפטי שהיה קשה לסרב לה, חזרתי לכלוב הזהב המוכר והנוח.

אבל הפעם התלוותה לחזרה שלי הבנה שמדובר בתקופה קצובה ושאני צריכה להכין את התשתית ולארגן לעצמי מקורות הכנסה נוספים שאינם תלויים בזמן העבודה שלי ומניבים לי כסף גם כשאני לא עובדת (ואפילו כשאני ישנה), כך שביום שאחליט לעזוב את העבודה עדיין תהיה לי הכנסה ולו חלקית.

אני זוכרת עד היום את השיחה עם חבר שגרמה לי להתחיל להשקיע בארה”ב ואת ההבנה שבסכום של $100,000 ואפילו פחות אני יכולה להיות הבעלים הגאה של בית בשכונה סבירה שיניב לי תשואה לא רעה, כשבישראל לא ניתן לרכוש ולו מחסן בסכום דומה בשנים האחרונות.

אז לפני מספר שנים, אחרי שנכנסתי לשתי עסקאות קבוצתיות לא רווחיות, החלטתי ללמוד את התחום לעומק ורכשתי את הבית הראשון שלי בארה”ב ומאז הבנתי שעל ידי מינוף ותכנון נכון אפשר להיות הבעלים של לא מעט נכסים בארה”ב אפילו מבלי להביא הון עצמי נוסף מהבית.

ההתחלה היתה עמוסה באתגרים (ועדיין) ועל כך אפרט גם בפוסטים הבאים, אבל עצם העובדה שגם מבלי לעבוד ולו שעה ביום, נכנסת הכנסה נחמדה מדי חודש, מבחינתי לפחות היתה משנת חיים, וגרמה לי בסופו של דבר לעשות את הצעד ולעזוב סופית את המסגרת הבטוחה והמוכרת ולהפוך את הנדל”ן לעיסוק העיקרי שלי כעצמאית.

זה לא פשוט כמובן לוותר על המעמד, התנאים וההכנסה הקבועה והגבוהה אבל אם אתם בפורום הזה כנראה שנדל”ן בוער בעצמותיכם ועם התכנית הנכונה אפשר להפוך את העיסוק בנדל”ן לעיסוק שניתן להתפרנס ממנו ומוטב להתחיל מוקדם ככל שניתן.

בפוסט הבא – שותפים, משקיעים ומה שביניהם.