יזםהשבוע ליאה אבישר #פוסט2

אז אם מעניין אתכם לדעת, הפוסט הזה בשבילכם
.
קצת ארוך, אבל בסוף אתם תבינו בדיוק מי אני ומה אני
ואיך אני עושה את מה שאני עושה בגיל 22.
אמנם אני משוחדת אבל בטוחה שזה שווה קריאה ????
בכיתה י’ בזמן שהייתי בת 16,
טסנו כל המשפחה למיאמי לטיול משפחתי –
ההורים שלי, אחי אחותי ואני.
ביקרנו משפחה שלנו שגרה באיזור ואז כולם הלכו לבילוי בקניון. חוץ מאבא שלי.
הוא עלה על גיפ גדול ושחור יחד עם קבלן ומנהל נכסים- לסיבוב נדלן שגרתי.
כמו שאני ואתם עושים היום במהלך הסיבובים שלנו בארה”ב.
ומשום מה
לא יודעת למה!
אין לי הסבר הגיוני. פשוט אין
בחרתי ללכת יחד עם אבא שלי.
ועליתי על הגיפ השחור.
וויתרתי על שופינג במיאמי. כן. הזוי אני יודעת.
בדיעבד אני יכולה להגיד, שבאותו יום התאהבתי.
במשך יום שלם הסתובבנו בין מיליון נכסים –
נכסים שבורים, ונכסים אחרי שיפוץ, ונכסים לפליפ,
נכסים על המרקט ונכסים של האוקשיין, נכסים פרוצים ונטושים ונכסים עם לוקבוקס,
מריצים קומפס ומגישים הצעות תוך כדי נסיעה,
פוגשים נכסים מאוכלסים עם דיירים ומחשבים תשואה,
רואים בית אחרי שריפה, ומחליטים אם המספרים של העסקה שווים להתעסק עם זה או לא,
מריצים מספרים ובודקים גגות.
וואו! אבא, אני יכולה להצטרף גם מחר??
וכך היה,
מיום ליום נכנסתי לתחום יותר.
והתחלתי ללמוד.
קראתי את הספר השני בחשיבותו עבורי אחרי התנך – “אבא עשיר אבא עני” והבנתי.
הבנתיייייי!!!
נוסחה פשוטה לחופש.
עושים כסף – לא מבזבזים כסף סתם – משקיעים את הכסף ברנטלים.
צעד צעד ויוצאים ממרוץ העכברים.
אבל רגע,
אני לומדת בבית ספר, כדי לקבל ציונים גבוהים.
למה? כדי שאני אוכל לעשות תואר.
למה? כדי שאני אוכל להתקבל לעבודה טובה במשרה גבוהה ותנאים טובים.
למה? כדי לחסוך כסף ולקנות דירה עם משכנתא.
כי זה מה שכולם רוצים. לא?
אבל זה לא בדיוק איך שקיוסאקי קורא למירוץ העכברים?
הגלגלים בראש מתחילים לזוז …. וכבר הבנתם לאיפה זה מוביל.
אז מה עושים עכשיו?
לכל ההורים ששואלים אותי, איך מלמדים את הילדים שלהם להיות יזמים ולהיכנס לעולם הנדלן –
שימו לב!!!!!
אחת מתופעות הלוואי הנפוצות היא שבית הספר כבר לא יעניין אותם. קחו את זה בחשבון.
(כנ”ל גם מי שהציעה לי בתגובות בפוסט הקודם להיכנס להרצות בבתי ספר…)
וככה לאט לאט נכנסתי לתחום.
בהתחלה רק צפיתי בעסקאות מהצד, ואז לקרוא חוזים.
ואחר כך למדתי לקרוא ולנתח רנט רול, ולחשב תשואה.
ואחר כך למדתי לחשב קומפס, ולעשות העברות של כסף.
ואחר כך למדתי איזה בעלי מקצוע יש בארהב, ואיך מתנהלים מולם ומה כל אחד עושה.
ואחר כך התחלתי גם לדבר איתם בעצמי, וכמובן שהתלוותי לטיסות לחול.
ועם כל דבר שלמדתי הגיע הדבר הבא,
ושאלתי שאלות, וזה סקרן אותי ועניין אותי.
והמספרים משכו אותי,
והזרימה של הכסף,
וההבנה של הנוסחה המאוד פשוטה.
לעשות כסף – לא לבזבז סתם – לקנות נכסים.
והחופש הזה שקרא לי.
ואז כבר סיימתי את התיכון,
יש לי אחלה תעודת בגרות.
כך השמועות אומרות- כי מעולם לא הלכתי לאסוף אותה.
ואני כבר מנהלת עסקאות ואנשים בארצות הברית,
מא’ ועד ת’.
ולעיתים הייתי צריכה לוותר על פגישות עם חברים כדי לעבוד.
ולעיתים, לא ישנתי בלילה כי רציתי להספיק הכל.
והיו פעמים שעשיתי טעויות והרגשתי ילדה קטנה שלא מבינה מה היא עושה, וצחקו לי בפרצוף. ושאמרו לי שידברו רק עם הבוס. וניתקו.
והיו פעמים שידעתי וראיתי שעובדים עליי, אבל מה אני מבינה?
והיו פעמים שכנראה אמרתי שטויות כי הייתי חסרת ניסיון. וגם חטפתי צעקות (90% מהן היו בצדק).
והיו פעמים שחטפתי התקף לב ושיתוק כשהייתי צריכה לקבל החלטות גורליות בלחץ של זמן.
כמו הפעם ההיא שהתקשרו להגיד לי שיש שריפה באחד הבתים, או שהעברתי כסף לטייטל הלא נכון, כשפספסתי טעות קריטית ב HUD, כשנתתי לקבלן שקרן לערבב אותי ולסובב אותי במשך מספר חודשים.
או כשהסתבכתי עם להוציא פולש מנכס במשך מספר חודשים, כששילמתי הרבה מעל מה שצריך לתיקון פשוט וקטן, כשחטפתי וויליישן וניסיתי להתחכם ולהיות ישראלית, שהרגשתי לא נעים וריחמתי על דיירת ובאתי לקראתה שוב ושוב עד שפשוט צברה חוב ענק.
או שכעסתי על חברת הניהול כי “למה שנשלם על זה שהם שמו נחש בשירותים?!” (תרגום קלוקל לעברית, SNAKE IN THE TOILET)
ואחרי כל מקרה כזה האדמה רעדה.
לקחתי ללב וזה לא נתן לי מנוח ושקט.
ורציתי להרים ידיים ולפרוש.
אבל היה פה איזה דבק שחזק ממני, ואחרי שעברתי את הסערה הרגשית הייתי חוזרת חזקה יותר וחכמה יותר ישר אל תוך המים העמוקים.
ואז התגייסתיייייייייי !
בזמן שאני כבר מנהלת ומריצה עסק נדלני,
ולך תסביר למר בחור אמריקאי לאיפה נעלמתי ולמה אני לא כל כך זמינה בטלפון?
ואיך אני אספיק בסופש קצרצר להדביק את הפער של כל מה שהיה?
ושוב הדבק הזה היה שם כדי להציל אותי ולהחזיק אותי בתוך הלופ הזה,
גם בשיא העייפות, וגם כשאני בתרגיל במדבר ואחוזי הסוללה האחרונים שלי הולכים על שיחות עם הטייטל ולא על להתקשר הביתה. וקר לי כי היה חורף במצפה רמון.
ושם כבר היה בי הדחף הזה…. שהתחיל לדגדג.
בא לי משהו משלי.
עד כה הייתי ה”בת של”
ה”אחיינית של”.
עם כל הקשיים שעברתי בדרך,
למדתי איך אני מפתחת סמכות אל מול הגורמים האמריקאיים,
על אף הגיל שלי.
כבר רכשתי המון ידעעע (ותמיד יש עוד ללמוד, איזה מדהים זה נכון?)
כבר עברתי המון סיטואציות ופתרונות יצירתיים,
כבר רכשתי שפה שלמה של מונחים מקצועיים.
והאנשים בצד השני מבינים את זה, ומרגישים את זה.
אני יודעת על מה אני מדברת, אני שואלת את השאלות הנכונות,
אי אפשר (כמעט) לעבוד עליי ואני דורשת את הכבוד שמגיע לי,
אני מנהלת משא ומתן חכם ומבוסס,
ומבינה את כל ההתנהלות והמונחים. ומרגישים את זה בצד השני.
ואני מרגישה את השינוי.
אבל מתי אני מתחילה לבנות את מאזן הבוחן שלי?
מתי אני אצור את תזרים המזומנים שלי?
איך אני מגשימה את הנוסחה של קיוסאקי?
יוצרת הכנסה, מוציאה כסף על דברים חשובים, וביתר קונה נכסים?
מאיפה מתחילים?
במהלך היום אני חיילת של חיל המודיעין שנמצאת בעיקר בשטח
ומטיילת בכל הארץ היפה שלנו ועושה עבודה אינטנסיבית ומשמעותית.
ובלילות אני חיה את המציאות השנייה שלי עם הלפטופ האקסלים והטלפונים באנגלית.
ובזמן הפנוי שלי חוזרת לחלום על הטיסות שלנו לארה”ב,
לימים הקסומים שבהם נסענו בגיפ שחור גדול
וראינו המון נכסים ובנינו המון תוכניות.
ואיך ראיתי בשורה הראשונה במטוס מישהי צעירה לבושה מכנס מחוייט שעולה לבד על הטיסה למיאמי עם תיק קטן,
ואיך חלמתי שזו תהיה אני שמדלגת בין טיימזונים שונים ובונה מגדלים.
אז תוך כדי הצבא עברתי את תוכנית הליווי של רוברט שמין
(הגשמת חלום שלי מאז המחזור הראשון שלו)
ובניתי את העסק שלי, והרווחתי כסף,
והשתחררתי,
ואחרי ארבעה ימים זו הייתי אני שלובשת מכנס מחוייט ועולה לבד על המטוס,
לקנות את הנכס הראשון שלי.
וזה מה שאני עושה מאז,
ועדיין מאוהבת כמו הפעם ההיא בגיל 16.
בקיוסאקי ובנכסים וביצירה ובחופש.
אהבתם לקרוא?
על מה עוד תרצו לשמוע מחר?
דברו אליי בתגובות