# Fiontraí na Seachtaine Leah Avishar # Post 4 dhúshlán (nó - conas infheisteoirí de gach aois a earcú) Táimid tar éis a chinneadh! Baile…

# Fiontraí na Seachtaine Leah Avishar # Post 4
Dúshláin (nó - conas infheisteoirí de gach aois a earcú)

קבענו!
בית קפה “נחמה וחצי” בתל אביב בשעה 16:00,
שבוע לפני כן שוחחנו בקצרה במיילים
ושלחתי לו מידע עליי ועל כמה עסקאות.
זיהיתי אותו מרחוק לפי התמונה בוצאפ וניגשתי אליו,
בתיק הייתה לי תיקייה מסודרת עם מסמכים
(כולל תרגומים בעט כחול והדגשות במרקר צהוב)
וגם את הלפטופ שלי שהטענתי במהלך כל היום,
כדי שלא יקרה מצב שתהיה לי בעיית סוללה.
חשבתי מיליון פעם איך אפתח את השיחה איתו
איך אנהל את ההתנגדויות שיעלו,
והחלפתי משהו כמו חמישה אאוטפיטים
בסוף הלכתי סימפל. מכופתרת שחורה, והעיקר לא רשמי מידי
ועקבים כמובן. חייב עקבים.
(אגב, זה כל ההבדל בין הלקוח הישראלי ללקוח האמריקאי ועל השוני בינהם ארחיב בפוסט נפרד)
אני מתקרבת אליו, ומושיטה את ידי ללחיצת יד –
ואז קורה מקרה שלא אשכח!
“איתך.. איתך באתי להיפגש?” בטון קר ומזלזל.
אני עדיין עם היד שלי מושטת באויר, ומבינה שהוא לא בדיוק הולך לשתף פעולה, כן?
וואווו מה שהרגשתי באותו הרגע
רציתי לקבור את עצמי
אני רגילה לפליאה או להתלהבות מגילי הצעיר, אבל וואו.
כזה עדיין לא היה לי.
הוא נתן דלק מעולה למכוניות מירוץ רועשות שנוסעות במעגלים בתוך הראש שלי,
ומתחרות למי יש טיעון יותר מנצח “למה אני לא יכולה”.
באותו זמן חשבתי שאני היחידה בעולם,
אבל עם הזמן הבנתי,
לכל אחד יש את הרעשים שלו.
לאחד אין תואר, והשני נמוך מאוד, והשלישית אין לה ניסיון, והרביעי מגמגם.
יש כאלה שאין להם כסף לעשות עסקה, ויש כאלה שאין להם מי שילווה אותם.

Agus mé?
אני צעירה מאוד, בתחום של אנשים בוגרים וזה נראה לאנשים כמו חוסר ניסיון.
אני אישה בתחום של גברים וזה אומר שיעבדו עליי.
אני נראית נעימה ועדינה וזה אומר שידרסו אותי.
ואני בעיקר יכולה להמשיך לתדלק את כל הרעשים האלה,
ach
אני מזכירה לכם שאני עדיין מתייבשת פה עם יד מושטת ללחיצת יד
שאף אחד לא הולך להציל עכשיו, כן?

mar sin cad a rinne mé
מה כבר יכולתי לעשות?
בכיתי וברחתי הביתה לאמא.
סתם חחחחחחחח
זה היה יכול להיות מעניין ואחלה סצנה לסרט
סליחה, ספר (!)
אבל פשוט סגרתי מאוד מהר את כל התחושות הקשות ופשוט צחקתי ואמרתי לו “כן! איתי” וקרצתי.
מה קרה מאז?
הכל היסטוריה והוא כבר קנה 306 נכסים איתי, ויצא לפנסיה מוקדמת.
סתם, לא באמת. הוא לא יצר איתי קשר אחרי הפגישה.
מבחינה עסקית ישירה לא יצא לי כלום.
אבל אני יכולה להגיד לכם, שקיבלתי מהפגישה הזו המוןןןן המוןןןן!!
וגם מכל רגע כזה שגרם לי לקפוא במקום לשניה, והיו עוד כמובן.

ועכשיו אני יושבת לכתוב לכן.ם את הפוסט הזה
וחושבת על מה שעברתי מאז….
פתאום כשאני חושבת על זה, אחוזי הסגירה שלי עלו בצורה מאוד משמעותית,
והיום פגישות היכרות עם משקיעים הן אפילו קלילות וכיפיות,
מה שבעבר היה מפחיד ומלחיץ.
זה נכון שהיום הם מגיעים בעיקר דרך המלצות, שאגב זה המון עבורי כי ההמלצות מגיעות בהמשך ישיר להצלחות
(וזה כשלעצמו תמיד מרגש)
אבל עדיין, תמיד המפגש הפיזי הוא אתגר.

אולי זו כברת הדרך שעברתי, שנותנת לי הוכחות ו”קבלות” לחיזוק הביטחון העצמי.
אולי זה לעשות סיכום שנה ולראות שעשיתי מעל 20 עסקאות השנה. לא נתפס.
ואולי, זה בכלל בראש?
כי אתם יודעים מתי אני חושבת שבאמת חלה נקודת המפנה?
מתי שזה היה כל כך ברור, ויציב וחזק אצלי בראש.
מתי שהיו שואלים אותי “מה הבידול שלך?”
או “למה שמישהו ישקיע דווקא אצלך?”
והייתי מחייכת, כי שמחתי ששאלו אותי את זה,
ושמחתי להסביר להם בדיוק מה הערך המוסף שלי.
כי אני יודעת מה אני מביאה לשולחן,
ואני יודעת שמה שאני מביאה – אף אחד אחר לא מביא.
אני יודעת שאף יזם מבוגר או חברת השקעות לא תעשה את מה שאני עושה ולא תיתן את השירות והביטחון והשלווה שאני נותנת – כי הם פשוט לא יכולים. הם מבוגרים מידי וגדולים מידי בשביל להיות אני.
ואני יודעת היום, בדיוק עם מי אני רוצה לעבוד,
וחשוב מזה, עם מי אני לא רוצה לעבוד.
ואיכשהו עם הזמן פונים אליי יותר לקוחות שמתאימים בדיוק ל”אווטאר” שאני מחפשת,
ומקבלת פחות חיצים רעילים.
הם עדיין מגיעים! פשוט פחות

האמת,
יותר מהכל אני חושבת שהאתגרים שאני עומדת מולם לא השתנו ברמת הקושי שלהם,
זה בעצם אני שכבר רגילה לעבור אותם, ולכן זה קל יותר.
כי ברגע שהבנתי איך “לעבור” אנשים כאלה,
לפעם הבאה אדע כיצד לפעול.
ואחרי שעשיתי את זה עשר פעמים,
זה כבר לא יהיה מפחיד בפעם ה-11.
ואז אני מקבלת אתגרים חדשים שגורמים לי להתרגש ובאותה נשימה לשקשק ולרצות לסגור את הכל וללכת לישון,
עד שאני אבין איך לעבור אותם ואתרגל לעבור אותם כל הזמן,
וזה יהפוך קל יותר עד האתגר הבא… וחוזר חלילה.

ומאיפה יש לי את האנרגיה והרצון להמשיך?
זוכרים את הדבק הזה מהפוסט השני? https://www.facebook.com/groups/ForumNadlanUSA/permalink/2806118659662318/
לא יודעת להסביר מה זה הרצון הזה לחזור למשחק-
גם אחרי שחטפתי (שוב) כאפה.
אולי פשוט זה הג’וק הזה שכולנו נדבקנו בו – הדרייב והרעב האינסופי הזה להצלחה.

אני לא טוענת שאני יודעת הכל ואני תמיד מצליחה,
כמו שכתבתי בפוסט של אתמול.
ועם כמה שאני ארצה להגיד שזה לא ככה,
אני כן לוקחת ללב. מה לעשות שחקנית נשמה ????
(פשוט פחות מפעם)

אבל כמו שאמרתי בפוסט הראשון,
זה רק הסיפור שלי, וזו אני ????

Labhair liom sna tuairimí

Nasc leis an bpost bunaidh i bhFóram Eastáit Réadaigh na Stát Aontaithe ar Facebook - oibríonn sé ar ríomhaire deisce (Chun an post a fheiceáil, ní mór go mbeadh baill ann a ceadaíodh don fhóram)

Is féidir na bunfhreagraí ar an bpost a léamh ag bun an leathanaigh poist reatha ar an láithreán nó ag an nasc leis an bpost ar Facebook agus ar ndóigh tá fáilte romhat páirt a ghlacadh sa phlé